פרספקטיבה

רגישות לחיישן

בפרקים הקודמים הכרנו את הצמצם והתריס, שני בני-זוג מאוד חשובים בתהליך החשיפה בצילום. בפרק הנוכחי אנחנו נכיר את ה-ISO, הצלע השלישית במשולש אהבים זה. להזכירכם, באנלוגיית הברז שלנו, דימינו את הצמצם ל"כמה אני פותח את הברז", את התריס ל-"למשך כמה זמן אני פותח את הברז" וה-ISO הולך לדמות לנו היבט נוסף. מהו? מוזמנים לקרוא. במאמר משולבים נושאים רבים ולכן מומלץ לקרוא את מאמר יסודות הצילום על מנת להבין את המונחים.

מה משמעות ה-ISO?

ISO זה ראשי תיבות של International Standard Organization והוא בדיוק אותו הדבר כמו ASA – American Standard Association (האמריקאים חייבים משהו משל עצמם). ה-ASA מוכר לנו מתקופת הפילם מאחר ורוב סרטי הצילום יוצרו על ידי חברות אמריקאיות כגון קודאק. ה-ISO השתלט על התחום מאחר והרוב המכריע של המצלמות מיוצר על ידי חברות יפניות (קנון, ניקון, סוני, פוג'י, אולימפוס, פנסוניק ועוד). אז ה-ISO הוא תקן של רגישות אשר נועד לבטא עד כמה החיישן רגיש לאור, או במילים אחרות – כמה אור אני צריך בשביל לבצע את החשיפה?

מה משמעות ה-ISO?

לכל חיישן יש את רגישות הבסיס שלו, אותה רגישות בה הוא מתפקד בצורה הטובה ביותר. אם אנחנו מעוניינים להגביר את הרגישות, החיישן והמעבד מבצעים הגברה (אמפליפיקציה) של האות אשר מגיע מהחיישן. בצורה זו מתקבלת תמונה בהירה יותר עם אותם תנאי התאורה. אם נחזור לאנלוגיית הברז, אזי ה-ISO הוא גודל הכוס, כלומר כמה מים (משמע אור) אנחנו צריכים כדי למלא את הכוס שלנו. אני יכול למלא ליטר (ISO 100) ב-30 שניות או למלא חצי ליטר (ISO 200) ב-15 שניות וכמובן באותה הקבלה אנחנו מגיעים לצילום שלנו.

תחנות ה-ISO

כמו הצמצם והתריס, גם ה-ISO עובד בשיטת הסטופים (תחנות). גם כאן, כל קפיצה של סטופ מבטאת הכפלה ברגישות או הפחתת הרגישות בחצי. הסטופים של ה-ISO הם כדלקמן:

100, 200, 400, 800, 1600, 3200, 6400, 12800, 25600, 51200, 102400

כמובן שלא כל המצלמות מגיעות לרמות הרגישות הגבוהות ביותר, אלא רק המצלמות המקצועיות (והיקרות) אשר מיועדות בעיקר לצילומי עיתונות וספורט. בדרך כלל, ככל שהחיישן של המצלמה גדול יותר, החל מקומפקטיות, דרך DSLR סטנדרטיות ועד למצלמות עם חיישן בגודל מלא (Full Frame), כך הרגישות היא גבוהה יותר 

  

איך עובדים עם ה-ISO?

אם אנחנו מעלים רגישות בסטופ, אנחנו בפועל מבהירים את התמונה בסטופ. אם יהיה לכם נוח לחשוב על כך כ"מגבירים את כמות האור בסטופ", אתם מוזמנים לחשוב על זאת כך. כלומר, אנחנו יכולים בתמורה להעלאת ה-ISO בסטופ, לסגור צמצם בסטופ או לקצר את מהירות התריס בסטופ. הכל, כמובן, כתלות בתוצאה הרצוייה של הצילום ותנאי התאורה. אם תנאי התאורה החלשים מכתיבים לנו מהירות תריס נמוכה מדיי, אפילו בצמצם הכי פתוח, ואנחנו נרצה להעלות את מהירות התריס, הברירה היחידה שלנו תהיה להעלות את ה-ISO. לדוגמה, אם אנחנו בצמצם F/2.8 (הכי פתוח במקרה זה), במהירות תריס 1/8 וב-ISO 100 -  אנחנו כבר יודעים שמהירות התריס שלנו נמוכה מדיי, אבל אין ביכולתנו לפתוח עוד צמצם ולכן ניגש ל-ISO לעזרה – נעלה אותו מ-100 ל-800 (3 סטופים) ונקבל בתמורה מהירות תריס של 1/60 (3 סטופים מהיר יותר) באותם תנאי התאורה. 

תוצרי הלוואי של ה-ISO – רעש!

 אחד הפתגמים הכי נפוצים הוא – "אין מתנות חינם". לא ניתן להגביר את הרגישות של החיישן מבלי לשלם על כך מחיר כלשהו. המחיר על הגברת הרגישות הוא "רעש". "רעש" הוא הפרעה בתמונה של פיקסלים אקראיים בצבעים ירוק/אדום/כחול וכמובן אפור, אשר מופיעה כגרעיניות בצילום, דומה מאוד לתקופת הפילם. אותו רעש נוצר כתוצאה מהגברה של אותות חלשים מהחיישן והפרעות שנוצרות כתוצאה מהשראה אלקטרוסטטית בין התאים הפוטואלקטריים של החיישן. למען האמת, לכל חיישן יש, מה שנקרא, Signal to Noise Ratio, וכל חיישן סובל מהפרעות ורעש בתנאים של אות חלש. אפילו החושים שלנו, לדוגמה שמיעה, סובלים מרעשים בתנאים של אותו חלשים ולכן נשמע טינטון (צפצפוף גבוה) בתנאים של שקט ותשומת לב לכך.
ככל שה-ISO גבוה יותר, כך כמות הרעש תהיה גבוהה יותר והוא יהיה מורגש יותר. אך מכיוון שיצרני המצלמות מנסים בכל כוחם להמנע מאותו הרעש באמצעות עיבודי תמונה במצלמה, התמונה עוברת תהליך של ניקוי רעשים. אותו אלגוריתם של ניקוי רעשים מנסה לזהות את הרעשים בתמונה ולהעלים אותם במידת האפשר. הבעיה היא שהמצלמה לא תמיד מזהה מהו "רעש" ומהם פרטים אמיתיים, ולכן שיער, דשא ומרקמים אחרים מאבדים פשוט את הטקסטורה שלהם לחלוטין. אנחנו קוראים לתהליך זה "גיהוץ" התמונה. כלומר, ב-ISO גבוה, לא רק שיהיה לנו רעש והפרעות בתמונה, אלא אנחנו גם נתחיל לאבד פרטים חשובים. קחו את זה בחשבון כשאתם מצלמים. ככל שחיישן המצלמה גדול יותר, כך רמות הרעש תהיינה נמוכות יותר ברמות ISO גבוהות. 

מתי נשתמש באיזה ISO?

ככלל, אנחנו נשתמש תמיד ברמות ה-ISO הכי נמוכות שאנחנו יכולים, עד שאין לנו ברירה ואנחנו צריכים להעלות את הרגישות. מתי אין לנו ברירה? כשתנאי התאורה החלשים בשילוב הצמצם ומהירות התריס מכריחים אותנו לעשות זאת. דוגמה לכמה מצבים נפוצים:

א.       פורטרט בתאורה חלשה – בתנאים של תאורה חלשה אנחנו נשתדל לצלם בצמצם הכי פתוח ואנחנו נעלה את ה-ISO עד לרמה שנצליח להגיע לכלל האצבע שלמהירות התריס העומדת על 1 חלקי אורך המוקד כדי להמנע מרעידות של הידיים. יש לבקש מהנושא שלנו לא לזוז, במידת האפשר.

ב.       צילום ספורט בתאורה חלשה – בצילום אובייקטים אשר זזים במהירות ואנחנו מעוניינים להקפיא אותם, אנחנו נצטרך להגיע למהירות התריס המינימלית אשר תספק לנו זאת. אם אנחנו נצטרך להגיע ל-1/500 של השנייה או יותר מכך, כמובן שלא תהיה לנו ברירה, אלא להעלות את ה-ISO לרמה הנדרשת. לפעמים, קחו בחשבון, אנחנו לא נצליח להגיע לרמות ה-ISO הנדרשות, ואז אנחנו נצטרך להשתמש בפלאש או אמצעים אחרים כדי להשיג זאת.

ג.        צילום מאקרו – אם אנחנו מצלמים מאקרו ללא חצובה ומוכרחים לסגור צמצם כדי לקבל עומק שדה עמוק במידת האפשר, אנחנו נאלץ להעלות את ה-ISO כדי לשמור על מהירות תריס מינימלית סבירה.

ד.       צילום לילה עם חצובה – אם יש לנו חצובה ובכל מקרה הנוף שלנו לא זז, כמובן שאנחנו נשתמש ב-ISO הנמוך ביותר האפשרי כדי לקבל את האיכות הגבוהה ביותר ומבחינתנו שמהירות התריס תהיה איטית ביותר עד כמה שנדרש.